יונ 282014
 

את הפוסט הקודם סיימתי בשאלה על חברה שעומדת בקריטריונים הבאים.

  1. ממוצע התשואה על ההון שלה בעשור האחרון הוא מעל ל60%.
  2. תשואת דיבידנד ממוצעת בעשור האחרון היא מעל ל10%.
  3. הרווח התפעולי שהיא הציגה ברבעון האחרון (Q1-14) היה הגבוה ביותר מזה מספר שנים.

התשובה היא כאמור חברת דלק רכב ולמי שמשקיע בחברה אני מאמין שהיא היתה די ברורה, סה"כ, תודו שמדובר בתופעה חריגה – אחת כזו ששמים לב אליה. לעומת זאת, מי שלא נמנה על משקיעי החברה קרוב לודאי שלא יכול היה לדעת את התשובה מבלי להשתמש בסקרינרים למיניהם. ממש עד לאחרונה, אני השתייכתי לקבוצה השניה – אלה שלא מכירים ולא יודעים, והסיבה לכך מבחינתי היא די ברורה, חברת דלק רכב היא מבחינתי "ממותה" – כלומר חברה בעלת שווי שוק גבוה בהרבה מאלה שאני נוהג להשקיע בהן. כשאני למשל פותח סקרינר אני בדר"כ תוחם את גבולות שווי השוק ב10 מ' עד 500 מ' ולכן חברות כמו דלק רכב שנסחרות בשווי שוק של מעל 3 מיליארד ש"ח, LARGE CAP בסדר גודל מקומי, לא כלכך עניינו אותי בעבר. זה לא שלא הכרתי את החברה, בכל זאת מדובר על חברה די מוכרת בשוק הישראלי וגם לי כמו לכל ישראלי טיפוסי היתה פעם מאזדה (האמת שלי היו כבר 2) אבל רק בתחילת שנה שעברה התחלתי להסתכל על החברה בתור השקעה פוטנציאלית.

אם אני זוכר נכון, הכל התחיל בגלל הכתבה הבאה, באותה תקופה כבר הייתי די חשוף לשינויים שעברו על הכלכלה היפנית וההשפעה שלהם על שער הין, זה בעיקר בזכות העובדה שכל הסיפור דוסקס בהרחבה בבלוגיאדה המקומית כבר מספר חודשים קודם (קרדיט על הראשוניות מגיע למדידות מה-Buyside). לאחר קריאת הכתבה בכלכליסט, המחשבה הראשונה שלי היתה "איך אני עושה כסף מכל הסיפור הזה?", הנחת היסוד שלי היתה שאת הזדמנות הקנייה בדלק רכב כבר פספסתי ולכן לא ממש טרחתי לפתוח דוח ולעבור על הנתונים ובמקום זה מיד אצתי רצתי לחפש אילו מניות נוספות חשופות לין היפני. בהתחלה כמובן הלכתי על הברור מאליו – יבואניות רכב נוספות, חשבתי על טויוטה, הונדה וכו' אבל מיד גיליתי שהאחרונות לא נסחרות בבורסה, גם בקרסו יבואנית רנו וניסן נתקלתי – אמרתי וואלה, אולי מפה תבוא הישועה אבל כשפתחתי את הדוחות שלה גיליתי שלמרות שבמקור ניסן הוא מותג יפני לקרסו אין ולו שקל אחד של חוב שצמוד לין, בקיצור – יפנית יפנית אבל הרכבים באים מאירופה. לאחר מכן הרחבתי את החיפוש לתחומים נוספים אבל גם שם לא ממש מצאתי משהו מעניין ובסופו של דבר ירדתי מהעניין והסיפור נשכח. ככה המשיכה לה 2013, שער הין נותר לו נמוך ואפילו הוסיף לרדת ודלק רכב המשיכה להרוויח מהעניין והרבה. רק כדי לסבר את האוזן – כשליש מתוך הרווח לפני מס של החברה ב2013 שעמד 720 מ' הגיע מהכנסות מימון שרובן כאמור נבעו מהפיחות בשער הין היפני. איפה אני הייתי לכל אורך התקופה – בחוץ כמובן.

בניתוח לאחור, הסיבה שבגללה לא ממש התעמקתי בחברה ובסיטואציה לאורך כל 2013 ובעצם עד לאחרונה, היא די פשוטה – באינסטינקט שלי, רווחים שנובעים ממימון נתפסים באופן מיידי כמשהו חד פעמי ולא מייצג. כתוצאה מכך אני בדר"כ נוטה לנטרל אותם כאשר אני מחשב רווחיות מייצגת ולכן למרות שהרווחיות של דלק רכב היתה מרשימה חשבתי לעצמי שמתישהו שער הין יתייצב וכל הטוב הזה ייעלם כלא היה, חששתי כמובן שברגע שזה יקרה השורה התחתונה של החברה תפגע והמנייה תגיב בהתאם. באופן כללי, כשאני ניגש לתמחר חברות שאינן פיננסיות אני נוהג להסתכל על הרווחיות התפעולית כדי למצוא את כח הרווח המייצג, אם למשל נקח את שנת 2013 בה כאמור הכנסות המימון היו גבוהות במיוחד ונחשב את המכפיל התפעולי בניכוי מס נקבל 10~ וזאת לעומת מכפיל רווח נקי של 6~, אני כאמור בדר"כ מתייחס למספר הראשון כיותר מייצג ולכן ניתן להבין למה נותרתי על הקוים. אבל מה שהבנתי ממש לאחרונה זה שבמקרה הזה צורת ההסתכלות הזאת היתה שגויה – פשוט פיספסתי עובדה מאד פשוטה ובסיסית בכל הסיפור והיא שרווחי המימון שנבעו משינוי בשער החליפין של הין (כלומר רוב רווחי המימון) לא ייעלמו להם ברגע שהין יתייצב הם פשוט יעברו שורה בדוח ובמקום להופיע בשורת המימון, הם יעלו להם למעלה לשורת הרווח הגולמי ומשם יעשו את דרכם פחות או יותר בשלמותם למטה אל עבר הרווח תפעולי.

רק כדי לוודא שהעניין ברור אני אתן דוגמא פשטנית של העניין, לצורך הנוחות נניח שמכונית מאזדה ממוצעת עולה לחברה 1000 ין ושהיא משלמת עבורה באשראי של שלושה חודשים, אם בתחילת הרבעון החברה קנתה 1000 מכוניות בסופו היא תצטרך לשלם למאזדה 1,000,000 ין, כעת בואו ונניח שבמהלך הרבעון שער הין ירד ב10%. כשמגיע סוף הרבעון ואיתו הזמן לתשלום, החברה אכן מעבירה את אותם מיליון ין והעסקה נסגרת. כעת בואו נסתכל על זה שקלית, קודם נניח ששער החליפין ין שקל בתחילת הרבעון עומד על 50 ולכן כשהחברה קונה את 1000 המכוניות היא רושמת בספרים חוב של 50 מ' ש"ח (1,000,000 * 50) אבל כפי שכבר אמרנו עד סוף הרבעון הין ירד ב10% ולכן שער החליפין בזמן תשלום החוב יהיה 45 מה שיביא לכך שלמרות שהחוב הוא על סך כ50 מ' החברה תשלם ליפנים רק 45 מ' ואת שאר ה 5 מ' תרשום כרווח מימון.

כעת בואו נתקדם ונניח שברבעון שלאחר מכן הסיפור כולו חוזר על עצמו רק שהפעם שער הין נותר יציב לאורך כל הרבעון, במקרה הזה החברה אמנם לא תרשום הכנסות מימון של 5 מ' ש"ח כי שער הין לא השתנה אבל מצד שני היא תשלם רק 45 מ' ש"ח על אותן 1000 מכוניות מה שיביא את הרווח הגולמי לעלות ב5 מ' ביחס לרבעון הקודם ואת התפעולי לעלות בעקבותיו. הדבר המאד פשוט הזה הוא מה שפספסתי קודם לכן – בהנחה ששער הין ישאר על רמתו הנוכחית הכנסות המימון "החד פעמיות" האלה לא יעלמו, במקום זה הן יצבעו בצבע אחר של "ירידה בעלות הגלם" וימשיכו לעשות את דרכן אל שורת הרווח הגולמי בכל רבעון ורבעון בעתיד כל עוד ששער החליפין שומר על רמתו – לפחות באופן תיאורטי . המסקנה היא שלא מדובר פה באפקט חד פעמי ולכן שגיתי כאשר לא התחשבתי בהן לצורך חישוב הרווחיות המייצגת. מה שעזר לתובנה הזו לחלחל הוא הדוח האחרון של החברה (הרבעון הראשון 2014) שבו הציגה החברה שיא חדש ברווחיות הגולמית\תפעולית לפחות ביחס לשנים האחרונות (לאחר ששער הין לאורך הרבעון היה די יציב), אחרי זה כבר הגעתי למסקנה שהגיע הזמן לבדוק את החברה יותר לעומק. אבל לפני שנתחיל קצת נתונים:

על החברה בקצרה

החברה עוסקת ביבוא, הפצה ומכירה של כלי רכב, אביזרים וחלקי חילוף מתוצרת מאזדה ופורד וב.מ.וו בישראל. בנוסף לכך, הקבוצה מפעילה מרכז שירות (מוסך מרכזי) ללקוחותיה. כפי שמעיד על כך שמה – דלק רכב היתה בעבר בשליטתה של קבוצת דלק של יצחק תשובה אך ב2010 רכש מנכ"ל החברה גיל אגמון חלק מהמניות שהחזיקה הקבוצה ובכך הגיע ל 38% מהון המניות והפך בפועל לבעל השליטה בחברה תוך שהוא ממשיך לכהן בתפקיד המנכ"ל.

דלק רכב

  • מחיר מניה: 3515
  • שווי שוק: 3270 מ' ש"ח
  • הון עצמי: 753 מ' ש"ח
  • הון למאזן: 30%
  • מכפיל הון:  4.34
  • מכפיל רווח נקי (4 רבעונים אחרונים): 6.5
  • תשואה על ההון (4 רבעונים אחרונים): 67%

* הנתונים הם נכון לתאריך הקנייה.

בעלי עניין:

  • גיל אגמון: 37.5%
  • קבוצת דלק: 24.2%
  • מוסדיים: 8.7%
  • ציבור: 30%

הטבלה הבאה מכילה את תוצאות הפעילות של החברה לאורך השנתיים האחרונות:

  

אז איך שומרים על ROE של 60% למשך כלכך הרבה זמן?

מכיוון שכבר בהתחלה ציינתי את ה-ROE  החריג של החברה אני חייב להקדיש לו כמה מילים לפני שנתקדם. אז למי שלא מכיר את החברה ותהה לעצמו איך היא מצליחה לשמור על תשואה על ההון פנומנלית שכזו לאורך שנים התשובה היא די פשוטה, מרוויחים הרבה כסף ואז מחלקים את כולו בתור דיבידנד – תודו שזה פשוט לא ? ועכשיו ברצינות – בכל מה שנוגע לרווחיות של החברה אני אעסוק בהמשך אבל בשלב בזה בואו נסתכל על החלק של חלוקת הרווחים. אם בעבר כתבתי על חברות שדוגרות על מזומנים עד אין קץ – דלק רכב היא פשוט ההיפך הגמור והיא נוהגת לחלק בעקביות את הרווחים שלה למשקיעים. אם נוסיף לזה את העובדה שמדובר בעסק שההשקעות ההוניות הנדרשות בו הם שוליות (קונים, בונים או משפצים משהו פה ושם אבל לא יותר מדי) נקבל את פרת הדיבידנד המושלמת.

סגנון הקצאת ההון הזה הוא כנראה לא ממש מקרי, ב2010 כדי שיוכל לרכוש את החלק הנוסף (22%) מקבוצת דלק ולהפוך לבעל השליטה אגמון לקח הלוואה של כמיליארד ש"ח מהבנקים ומכיוון שחובות (בדר"כ) צריך להחזיר משיכת דיבידנדים היא בעצם הדרך היחידה לעשות זאת. לפי חישוב זריז מאז 2010 משך אגמון דיבידנדים של כ400 מ' ש"ח "בלבד" ולכן אני די בטוח שמדיניות הדיבידנד הזו לא הולכת להשתנות בקרוב. רק כדי לוודא שהתמונה ברורה ניתן לראות את הטבלה למטה שמסכמת את הסכומים שאותם חילקה החברה כדיבידנד אל מול הרווח הנקי ב5 השנים האחרונות (התעצלתי ללכת אחורה יותר), מהטבלה עולה ש90% מסך הרווחים בשנים האלה הגיעו לידי למשקיעים.

ישנם שני דברים חשובים נוספים שצריך לשים לב אליהם בהקשר הזה של ROE, הראשון הוא המינוף שנכון להיום עומד של 30% הון\למאזן, זה בטח לא נמוך אבל מצד שני אני חייב לומר שדי הופתעתי לטובה, סה"כ כשרואים חברה שמציגה תשואה על ההון של מעל 60% המחשבה הראשונה היא שהם בטח מינפו את עצמם לדעת ולכן 30% נראים לא כלכך רע. השאלה הנוספת שעולה בהקשר של שיטת הקצאת ההון הדי יחודית הזו היא שאלת הצמיחה שכן ידוע שכדי שחברות יוכלו לצמוח הם צריכות להשקיע חלק מרווחיהן בנכסים ומכיוון שבמקרה הזה החברה בוחרת שלא להשקיע כמעט בכלל באזור הזה צריך להבין אם זה מגיע על חשבון צמיחה עתידית. מבחינתי התשובה לשאלה הזו היא – כנראה שלא. הסיבה לכך היא נעוצה באופי הפעילות של החברה. כמו לרב החברות, גם לדלק רכב יש שתי מקורות צמיחה אפשריים, הראשון- גידול בעסקיה, כלומר מכירה של יותר רכבים והשני רכישה של פעילות נוספת (כפי שעשתה לפני כשנתיים עם רכישת קמור – יבואנית ב.מ.וו). מכיוון שפעילות החברה העיקרית מבוססת על ייבוא, ועל שימוש נרחב בהון חוזר (בעיקר אשראי ספקים) לצורכי מימון – המינוף תפעולי שלה הוא מאד גבוה, ולכן גם במקרה שהשנה עם ישראל יקנה פי שתיים יותר מאזדות מאשר קנה בשנה שעברה דלק רכב כנראה שלא תצטרך להשקיע פי שתיים ב-CAPEX כדי לתמוך בזה וכנראה שתצליח לעשות את זה בעלות שיורית נמוכה יחסית. בכל מה שנוגע לצמיחה לא אורגנית – פה כמובן שהיא תדרש להון נוסף אבל מכיוון שזאת החלטה אסטרטגית אני מאמין שהחברה תדע לעשות את ההתאמות הנדרשות (כמו למשל להקפיא לזמן מה את חלוקת הדיבידנד). בשורה התחתונה, כל עוד שלחברה אין ייעוד להון והיא מחלקת אותו למשקיעיה מבחינתי היא מנצלת אותו בדרך הטובה ביותר.

וכרגיל, איך מתמחרים את זה ?

כפי שזה נראה, התמחור של דלק רכב הוא בעצם משוואה בשלושה נעלמים. הנעלם הראשון הוא רמת המכירות המייצגת של החברה או אולי יותר נכון לומר – רמת המכירות הצפויה בשנים הקרובות. הנעלם השני הוא כמובן שער הין שכפי שכבר הבנו יש לו השפעה מכרעת על המרווח הגולמי\הוצאות המימון – גם פה כמובן מדובר על שער הין העתידי. והנעלם השלישי נוגע לאיכות החברה ולשאלת קיומו של חפיר כלכלי. מכל השלוש – השאלה האחרונה היא לדעתי המורכבת ביותר ולכן ברשותכם, אני אתחיל איתה.

איכות החברה – ויותר מעניין האם יש לה בכלל חפיר ?

אז האם מדובר פה בעסק מצוין ? תכל'ס, תודו שקצת מוזר לשאול את השאלה הזו בדיוק שתי פסקאות לאחר שדיברתי על ה-ROE המרשים של החברה, להרבה מאד משקיעים התשואה על ההון היא האינדיקציה הטובה ביותר לגבי איכות החברה – אבל בכל זאת צריכים לנסות ולהבין איך דלק רכב עושה את זה. נתחיל בהנהלה – גיל אגמון כאמור, הוא גם מנכ"ל החברה ובעל השליטה. לפחות לפי התקשורת אגמון הוא ללא ספק אחד המנהלים המוערכים ביותר בשוק הרכב הישראלי (אם לא המוערך ביותר). את הדרך שלו בחברה הוא התחיל כסוכן מכירות לפני כ25 שנה ומאז לא עזב אותה ולכן אין ספק שהוא מכיר את העסק הזה יותר טוב מכל אחד אחר והעובדה שהוא מחזיק המניות הגדול ביותר – עוזרת לאינטרסים שלו להיות קרובים (עד כמה שאפשר) לאלו של המחזיקים.

אבל שאלה חשובה יותר משאלת איכות ההנהלה היא שאלת קיומו של החפיר והאמת היא שזו השאלה שהכי התלבטתי לגביה בקשר להשקעה הזו. אם נסיק את התשובה לפי המכפיל שבו החברה נסחרת על רווחי 2013 די ברור שלפחות השוק חושב שהתשובה היא לא – אחרת קשה מאד להסביר את העובדה שהמכפיל שלה על 2013 עומד על 6~. גם אם נניח שהשנה האחרונה אינה מייצגת ונחשב את מכפיל הרווח לפי הרווח הנקי הממוצע של החברה בעשור האחרון (9~) כנראה שנגיע פחות או יותר לאותה מסקנה ולכן בכל מה שנוגע לשוק – נכון להיום נראה שהוא לא ממש מעריך שלדלק רכב יש חפיר. כעת נשאלת השאלה האם הוא צודק ?

בנוגע לשאלה האחרונה, המחשבה הראשונית שלי היתה שכנראה שכן ושלדלק רכב או לצורך העניין לאף יבואנית רכב אחרת בארץ אין חפיר מהותי. חפיר, לפחות כך חשבתי אמור בסופו של דבר להתרגם ליכולת של החברה להעלות מחירים בלי לאבד יותר מדי ביזנס (אם בכלל). מבחר הרכבים שיש לנו בארץ והאופי של הצרכן הישראלי גרמו לי לחשוב שאין אף יבואן בארץ שיכול לעשות את זה– ולכן שמדובר בשוק נטול חפירים בהגדרה. אבל משהו במסקנה הזו לא כלכך הסתדר לי, ההנחה שלאף אחת מהיבואניות אין חפיר שווה בעצם לאמירה שלאף אחת אין ממש יתרון על פני השניה וזה לא נראה הגיוני, הרי איפשהו, חייבת להיות משמעות למותגים שהחברה מיבאת, לשירות שהיא נותנת למידת היעילות שלה ובכלל לאיך שהיא נתפסת בשוק. בנקודה הזו הדבר המתבקש הוא השוואה ליבואניות האחרות כדי לנסות ולמצוא את ההבדלים, אך כפי שכבר ציינתי קודם רק אחת מהן היא ציבורית ולכן נאלץ להסתפק רק באחת – חברת קרסו מוטורס. הטבלה הבאה מכילה מספר נתונים להשוואה בין שתי החברות.

הדבר הראשון שקופץ לעין מהטבלה שלמעלה הוא ההבדל במכפיל הרווח (טוב נו, שמתי אותו ב-Bold), המכפיל של קרסו הוא כמעט כפול מזה של דלק אבל בואו נשים את זה בצד. מה שיותר מעניין לצורך הדיון זו השורה האחרונה בטבלה. בכל הנוגע לרווח הגולמי היתרון של דלק רכב הוא לא די קטן, אבל כשבוחנים את השורה התחתונה בטבלה שמכילה את המרווח התפעולי ניתן לראות שההבדל כמעט כפול לטובת דלק רכב – שואלים את עצמכם למה ? התשובה היא מאד פשוטה, דלק רכב הרבה יותר יעילה וניתן לראות את זה בברור כאשר מסתכלים על שורות ההוצאות שנמצאות בטווח שבין הגולמי לתפעולי. נתחיל בהוצאות ההנהלה – כבר פה ניתן לראות את ההבדל התהומי בין שתי החברות כאשר הוצאות ההנהלה של קרסו גבוהות כמעט פי 3 מאלה של דלק. גם בהוצאות המכירה והשיווק ניתן לראות הבדל מהותי בין שתי החברות וגם פה לטובת דלק רכב. בנקודה הזו אני רוצה להזכיר לכם לשים לב לשורת המכירות, שם אפשר לראות שהמכירות של דלק רכב בעצם גבוהות בכ20% מאלה של קרסו ולמרות זה ההוצאות של קרסו גבוהות נומינלית מאלה של דלק רכב כאשר באופן יחסי מדובר על 3.3% אל מול 8%, כלומר לפחות ברמה התפעולית – דלק רכב יעילה ביותר מפי שתיים.

הנתון המעניין הבא שעשוי לקדם אותנו לעבר התשובה לשאלת החפיר נמצא בשורת הוצאות הפרסום. בענף הרכב הפרסום הוא חלק בלתי נפרד מההוצאות ולכן מעניין מאד לראות שביחס למכירותיה – דלק רכב משקיעה בפרסום פחות ממחצית הסכום שאותו מוציאה קרסו – 1.15% מול 2.5%. זה כבר מעניין לא ? דלק רכב מוכרת יותר רכבים למרות שהיא מפרסמת פחות וככל הנראה משתמשת בפחות כח אדם כדי לעשות את זה (מסקנה מתבקשת מניתוח ההבדל בהוצאות התפעול). המסקנה שלי מכל הסיפור הוא שככל הנראה בכל זאת יש דיפרנציאציה בענף הרכב גם בין היבואניות הגדולות ואם זה המצב זה כבר מתחיל להדיף ניחוחות של חפיר כלכלי לא ככה ? הרי אם מאזדה פורד וב.מ.וו של דלק רכב פחות או יותר מוכרים את עצמם ולכן דורשים פחות השקעה בכל מה שמסביב מסוכני מכירות ועד פרסומות זה כנראה בכל זאת מעיד על יתרון תחרותי שיש לחברה. בנקודה הזו ולפני שאתקדם ראוי לציין שלקרסו בנוסף לפעילות המקבילה לזו של דלק רכב יש גם פעילות משנית של ליסינג\השכרה שמהווה כ 20% מהכנסות החברה. העובדה הזו עלולה לעוות מעט את תוצאות ההשוואה (לא ברור לאיזה כוון) אבל כנראה שלא באופן משמעותי, אם נקח לדוגמא נתון כמו הוצאות פרסום, די ברור שהוא משוייך ברובו המכריע לפעילות מכירת הרכבים, בנוסף לכך העובדה ש20% מהמכירות של קרסו מגיעות מתחום הליסינג (כלומר ההכנסות מהפעילות המקבילה הן רק כ80% מהמכירות) רק מדגישה את העובדה שדלק רכב "עושה יותר עם פחות".

טוב, אז לאחר ההשוואה ההכמותית מול קרסו, הגיע הזמן לעבור לאלמנט איכותני יותר – המותגים שאותם מיבאת דלק רכב. לפני שאמשיך אני חייב להתוודות שאני ממש לא מתיימר להיות מומחה בכל מה שקשור לשוק הרכב בישראל ולכן אני לא מתכוון להרחיב בנושא יותר מדי. מה שאני כן מבין זה שנכון להיום החברה מחזיקה בשלושה מותגים מאד פופולריים בישראל (כל אחד בתחומו). קנייה של רכב, בדיוק כמו מוצר צריכה אחר נתונה להשפעות אופנתיות ולכן רמת הביקושים למותגים השונים נתונה לתנודתיות. אני בטוח שאם הייתי כותב את הפוסט הזה לפני מספר שנים לאף אחד לא היה שום ספק שלדלק רכב יש חפיר רציני ביותר, לאורך תקופה ארוכה מאזדה היתה פחות או יותר הבחירה הראשונה של כל ישראלי שני והובילה את מצעד המכירות בפער משמעותי. אז נכון שהמציאות השתנתה מאז, אבל האם השינוי עד כדי כך משמעותי ? אותה מאזדה שבשנים האחרונות איבדה את הבכורה כחביבת הישראלים היא עדיין שם מאד חזק ונמצאת היום במקום הרביעי בטבלת המסירות, פורד גם הוא מותג מאד פופולרי בארץ שסיים את 2013 במקום החמישי בטבלת המסירות למרות שלאחרונה נחלש קצת וכיום נמצא במקום התשיעי וגם לב.מ.וו יש את קהל היעד שלה. כפי שהזכרתי קודם מדובר בשוק מוטה אופנה וכשמגיעים המוצרים החדשים בדר"כ באים גם הקונים – אם נכנס לרזולוציות גבוהות יותר נגלה שמאזדה השיקה לפני קצת יותר מחצי שנה את דגם ה-3 החדש שאם לשפוט לפי העבר (והעיצוב המגניב – לפחות לטעמי) הולך להיות מאד פופולרי בסגמנט המשפחתיות כשלאחרונה מתחילים לראות יותר ממנו על הכבישים יחד עם ה6 החדשה והCX-5 הפופולרית, בנוסף לזה ב-2015 צפויה גם פורד להשיק את הפוקוס החדשה ואני נוטה להאמין שזה יעזור להחזיר גם את המותג הזה למקום גבוה יותר בטבלת המסירות.

אחת הדוגמאות הקלאסיות כאשר מדובר על חפירים היא יצרנית האופנועים הארלי דייוידסון. לפני מספר שנים, באסיפה השנתית של ברקשייר באומהה אמר עליה וורן באפט את המשפט הבא "Any company that gets its customers to tattoo ads on their chests can't be all bad"  אז נכון שגם אם אני אסתובב במשך כל אוגוסט לאורך חופי ישראל כנראה שאני לא אמצא אנשים עם קעקוע של מזדה לאנטיס על החזה, מצד שני אחרי כל השנים הארוכות האלה של שליטה בשוק אני די בטוח שיש לא מעט אנשים שנאמנים למותג הזה ולא יחליפו אותו כלכך מהר. לדוגמא – בחיפוש קצר שעשיתי ברשת מצאתי את הכתבה הזו מ2013 שמדברת על כך שמאזדה היא המותג המבוקש ביותר בשוק היד שנייה.

שער הין – לאן ?

שער החליפין של הין הוא כאמור אחד משני המשתנים שיקבעו את רמת הרווחים של החברה בהמשך. מה יהיה עם הין ? כמובן שלא ניתן לדעת בוודאות, ולכן איך שלא נסתכל על העניין, מאחורי ההשקעה הזו יש בהחלט אלמנט ספקולטיבי. אבל אם בכל זאת הייתי צריך להמר ולחבוש לרגע את כובע אנליסט המאקרו כנראה שהייתי אומר שהרמה הנוכחית של המטבע is here to stay, לכל הפחות לטווח הבינוני. שינזו אבה – ראש ממשלת יפן ממשיך להפגין נחישות בכל מה שקשור לנסיונות שלו לעורר את הכלכלה היפנית ולפי כל הסימנים תוכנית התמריצים שלו לא עומדת להסתיים בקרוב. בנוסף לזה ממעקב אחר שער המטבע היפני, ניתן לראות שהירידה שהוא חווה לאורך השנתיים האחרונות מאד התמתנה לה בחצי השנה ונראה שהאזור שבו הוא נמצא כעת מהווה סוג של נקודת שווי משקל. אם בכל זאת הייתי צריך לבחור כיוון כנראה שהייתי הולך עם הקונצנזוס שמדבר על המשך שחיקה איטית בשער המטבע, הנה לדוגמא החבר'ה ב-CITI  ו-JPM מדברים על שער 110-107 (דולר-ין) עד סוף השנה (היום -102) כלומר אזור 31-32 ׁ(שקל ל1000 ין).

אז לאחר שחשפתי בפניכם את היותי אנליסט מאקרו בארון, אני חייב לסייג והלזכיר לכולנו למי נתנה התחזית. הנה עוד ציטוט שאני מאד אוהב הפעם של נילס בוהר – וזה הולך ככה  "..Prediction is very difficult, especially about the future" וכמו תמיד – זו הדרך שלי לומר לכם שצריך לקחת את כל התחזיות, בעיקר את שלי, בערבון מוגבל. על אחת כמה וכמה כשמדובר בנושא דינאמי ומורכב כמו שערי מטבע. מצד שני, שער הין הוא משתנה מרכזי ברעיון ההשקעה הזה ולכן בשלב הזה וכדי שנוכל להתקדם נראה לי שהאופציה הכי טובה היא להתייחס לשער הנוכחי כאל קבוע (שזה בדיוק מה שאני עושה כשאני מנתח כל חברה אחרת) ולהניח שהוא לא ישתנה בצורה משמעותית בטווח הקצר\בינוני.

שורת המכירות

עד לפני מספר שנים מאזדה היתה הרכב הפופולרי ביותר, בשנים האלה דלק רכב הובילה את טבלת מסירות הרכב כאשר מאזדה לבדה היתה אחראית למעל ל20% מכמות המכוניות שנמכרו בישראל מדי שנה, אך מאז, לא מעט השתנה ובשנים האחרונות נתח השוק של דלק רכב היה במגמת ירידה. ב2010 החברה עוד מכרה מעל ל40 אלף רכבים אך ב2011-2012 המספרים ירדו ל33-34 אלף וב2013 החברה כבר מכרה 25 אלף. כעת נשאלת השאלה מה יהיה עם המכירות בעתיד, כלומר האם השחיקה בכמות הרכבים הנמכרת תימשך או שהיא נעצרה ואולי אפילו תתהפך כך שבהמשך נראה שיפור בכמויות הנמכרות. מכיוון שמדובר בשוק שמושפע מלא מעט מגמות (אופנתיות, כלכליות, תחרות וכו') קשה מאד לקבוע בוודאות לאן ילכו הדברים אבל התחושה שלי היא שכבר ראינו את סופה של הירידה ולכן אני מאמין שאת 2014 החברה תסיים לפחות עם מכירות של סביב ה25 אלף רכבים.

כחלק מעבודת הרגליים שעשיתי בנוגע לחברה החלטתי ללכת ולבקר בסוכנות של מאזדה בתל אביב, כמי שכבר עשה בעבר שתי קדנציות לסיניג על הדגמים הקודמים של המאזדה 3 רציתי לקבל תחושה לגבי החדשה. האמת היא ממש הופתעתי לטובה, את העיצוב הבאמת מרשים כבר הזכרתי – אני מאמין שמי שאוהב את המראה הספורטיבי יותר יסכים איתי שמדובר ברכב הכי יפה בקטגוריה, אבל מה שהרשים אותי אפילו יותר היתה רמת הגימור והאבזור הפנימי, גם פה אני חושב שהחברה מעמידה רף גבוה מאד למתחרים בעיקר במה שנוגע לדגם הבסיסי יותר – אלו שהולכים לשוק הליסינג. מסך מגע משולב דיבורית, מצלמה אחורית, בקרת שיוט והחלפת הילוכים מההגה ועוד הרבה מאד פיצ'רים נחמדים הם חלק ממה שמגיע בגרסת הבסיס ולכן נראה לי שהמאזדה 3 החדשה הולכת להיות די מבוקשת בגזרת הליסינג.

במהלך הביקור בסוכנות שוחחתי קצת גם עם נציג המכירות במקום שסיפר לי שבמלאי קיימים רק הדגמים המאובזרים יותר, בשביל הדגמים הבסיסיים שהולכים לליסינג צריך להמתין הרבה יותר בגלל שחברות הליסינג שותות את כל המלאי. החסרון היחיד של הדגם האמור זה שהוא מגיע עם מנוע 1.5 ליטר במקום 1.6 המסורתי, ככל שזה נוגע לסגמנט הליסינג נראה לי שזה לא אמור להפריע, פשוט כי הלקוחות שם בדר"כ יותר מתעניינים במראה ואיבזור מאשר בעוד 100 סמ"ק לכאן או לכאו, ללקוחות הפרטיים זה כנראה יפריע יותר אבל בדיוק לשם כך יש את הדגם שמגיע עם מנוע 2 ליטר (תופסת של 5000 ש"ח) מעט יותר יקר אבל למי שקשה עם העניין של ה1.5 ליטר כנראה שיהיה שווה לשלם. לסיכום – לפי כל הסימנים נראה שמאזדה 3 החדשה תנסה לשוב ולכבוש את מקומה כמלכת המשפחתיות לפחות בסגמנט הליסינג (50% ממכירות החברה) במידה וזה יקרה אני חושב שקיים סיכוי טוב לצמיחה במכירות ואם נוסיף על כך את העובדה שציינתי קודם לכן שב-2015 צפויה להגיע הפוקוס החדשה של פורד והקרוסאובר החדש של מאזדה CX-3 (המקביל לניסאן ג'וק) הסיכוי הוא אפילו גבוה יותר.

יתרון נחמד להשקעה בתחום הזה הוא דוחות המסירות של היבואנים שמפורסמים באופן רשמי בסוף כל חודש ע"י איגוד יבואני הרכב. אם נעקוב אחרי המצב נכון להיום כאשר ידועים לנו המספרים של חמשת הרבעונים הראשונים של השנה נוכל לגלות שעד חודש מאי (כולל) נמסרו כבר מעל ל14 אלף רכבים אל מול 13 אלף בתקופה המקבילה בשנה שעברה, הנתון הזה מחזק את ההנחה שגם השנה ניתן לצפות למכירות בסדר גודל של לפחות 25 אלף רכבים. אגב, נקודה מעניינת ודי ייחודית לשוק הרכב (בישראל ?) היא שככל שמתקדמים לתוך השנה רמת המכירות יורדת כך שלמרות שבחמשת החודשים הראשונים של השנה נמסרו 14 אלף רכבים בשבעת החודשים שנותרו אני מצפה לראות באזור ה11 אלף. העונתיות הזאת נובעת מכך שהצרכנים אוהבים לנסוע על "מודל חדש" כמה שיותר זמן ולכן מעדיפים לקנות את הרכבים בתחילת השנה :-).

שקלול המשתנים לצורך קביעת מכפיל מייצג

לאחר שמיפינו את שלושת המשתנים העיקריים, הגיע הזמן לנסות ולהגיע לאיזשהו תמחור כללי. אז אם נניח רמת מכירות בסדר גודל של 25 אלף רכבים בשנה (בתמהיל דומה לזה של 2013) ניתן להניח שגם ההכנסות יעמדו על סדר גודל דומה לזה של השנה הקודמת כלומר סביב ה3.5 מיליארד ש"ח. נוסיף על זה את ההנחה ששער הין ישאר פחות או יותר כפי שהוא היום ומכאן נוכל לגזור רווחיות גולמית של סביב ה20% (קצת פחות מהרבעון האחרון) – מה שיביא אותנו לרווח גולמי של 700 מ' ש"ח. נוריד מזה הוצאות הנהלה של כ110 מ' ש"ח (על בסיס 2013) ונגיע ל590 מ' ש"ח, לאחר מכן אם נפחית הוצאות מימון משוערות של כ 60 מ' ש"ח בשנה (גם כאן בהנחה שהין ישאר יציב בממוצע) נגיע ל530 ובניכוי מס אנו מדברים על רווח נקי של 400 מ' ש"ח.

אז 400 מ' ש"ח זה מה שאנחנו אמורים לקבל אם לא תהינה הפתעות בהמשך השנה – כעת השאלה היחידה שנותרה היא איזה מכפיל שמים על זה? פה לטעמי אמור להכנס לו לתמונה החלק השלישי של המשוואה – "איכות החברה והחפיר", מכיוון שהמסקנה שלי היא שלחברה הזו יש חפיר בסדר גודל בינוני אני חושב שהיא ראויה למכפיל של לפחות 10. סה"כ מדובר פה על חברה עם הנהלה מצויינת, מותגים מובילים, נסחרת בת"א 100 ואחת כזו שהוכיחה שהיא יכולה להמשיך להרוויח למרות לא מעט קטסטרופות שעברו עליה בדרך כמו צונאמי ביפן, השתוללויות בשערי המטבע וכו' ולכן מכפיל 10 נראה לי כמו בחירה סבירה בהחלט. אם הייתי משוכנע מעבר לכל ספק שהחברה צפויה להציג צמיחה (אפילו איטית) בהמשך אני מניח שהייתי נותן לה בשקט גם מכפיל 12 אבל כרגע מלבד הציפיות שלי לשיפור במכירות אין עדות אובייקטיבית שזה אכן עומד לקרות – הכי הרבה נופתע לטובה.

נכסים (לא ממש) חבויים

מבחינה של מאזן החברה ניתן לראות עוד פוטנציאל לא מבוטל להצפת ערך בטווח הקרוב. המאזן של דלק רכב מכיל שתי אחזקות פיננסיות מהותיות, הראשונה היא אחזקה במניות FORD בשווי של 119 מ' ש"ח שמוצגת בספרים לפי שווי שוק ולכן ברבעון הקרוב צפויה לחברה אפילו רווח הון קטן בעקבות עליית מחיר המנייה ברבעון האחרון. אבל אחזקה עם פוטנציאל גבוה יותר היא במניות חברת מובילאיי (2.3%). מובילאיי למי שלא מכיר היא חברה ישראלית שמפתחת מערכות למניעת תאונות דרכים מבוססות מצלמה שמטרתם לזהות עצמים במרחב הנסיעה של הרכב ולהתריע על סכנות (למשל סטייה מנתיב הנסיעה, קרבה מסוכנת לרכב אחר והולכי רגל). הטכנולוגיה של החברה היא מאד מתקדמת וכתוצאה מכך לא מעט מיצרניות הרכב כבר עושות בה שימוש. בקיצור מדובר בחברה עם מוצר מאד מעניין, אבל מה שיותר מעניין זה שממש בקרוב מובילאיי מתכוונת לצאת להנפקה בנאסדק ושעל פי פרטי התשקיף כפי שפורסמו בתקשורת היא מתכוונת להנפיק בשווי חברה מוערך של בין 3 ל 5 מיליארד דולר. שווי האחזקות במובילאיי כפי שהוא מופיע בספרים היום עומד על 116 מ' ש"ח ולכן במידה בעקבות ההנפקה צפויה החברה לרשום רווח לפני מס של בין 125 ל- 280 מ' ש"ח (לפי 3 או 5 מיליארד). גם אם נלך על האפשרות הנמוכה תסכימו איתי שעדיין מדובר בסכום נאה שכאמור עשוי להגיע עוד השנה.

מעט על הסיכונים

בדיוק כמו לכל השקעה גם פה יש לא מעט סיכונים. נתחיל באלו שעלולים להשפיע על שורת ההכנסות, אז כמובן שצריך לזכור שיש סיכוי שמגמת הירידה במכירות החברה תמשך למרות השקת הדגמים החדשים, כבר הזכרתי שמדובר בשוק מרובה שחקנים ולכן לצרכן הישראלי היום יש לא מעט חלופות בכל הקטגוריות. גם החמרה ברגולציה העתידית מהווה סיכון לרמת המכירות, ב2012 הגישה ועדת זליכה את מסקנותיה לגבי הריכוזיות בענף הרכב כאשר חלק מהמסקנות נראו כאילו שנתפרו למידותיה (לפחות בזמנו) של החברה ולכן ליישומן תהיה השפעה מהותית לרעה תוצאות החברה. נכון להיום המסקנות הספציפיות האלו לא התקבלו אבל תמיד קיים הסיכוי שיתקבלו ע"י הממשלה הבאה. ומן הסתם תמיד קיים לו גם הסיכון הכללי שנוגע למצב הכלכלי העתידי בארץ, רכב הוא מוצר הצריכה היקר ביותר (חוץ מדירה כמובן) ולכן מיתון שיוביל לירידה בצריכה הפרטית עשוי להשפיע גם כן על רמת המכירות של החברה.

הסיכון המהותי הנוסף נוגע איך לא – לשער החליפין של הין, כבר ראינו את ההשפעה שיש לשער הין על תוצאות החברה ולכן באותו האופן שבו הרווח של החברה הושפע לטובה מהפיחות בשער הין בשנה וחצי האחרונות , ייסוף בשער החליפין יביא לתוצאה ההפוכה וישחוק מהותית את רווחיותה של החברה.

אני מניח שבמידה והיה מדובר בסיטואציה אחרת, קיומם של כל הסיכונים האלה בטח היה מוריד לי את החשק ומערער לי את תחושת הבטחון – אבל במקרה הזה זה לא ממש קרה. הסיבה לכך היא שבניגוד לרב ההשקעות שבהם הוויזביליות היא די מוגבלת לגבי התוצאות הצפויות במקרה הזה אני מרגיש הרבה יותר בשליטה. זה מתחיל בזה שנתוני המסירות זמינים לי ברזולציה חודשית מה שנותן לי מושג די טוב לגבי רמת המכירות לאורך כל השנה, ובנוסף לכך את שער הין אני יכול לדעת ברזולוציה טובה הרבה יותר מה שפחות או יותר נותן לי מושג לגבי המרווח הגולמי\הוצאות המימון הצפויות. שני הגורמים האלה מבחינתי מהווים סוג של משקל נגד אל מול הסיכונים.

לסיכום

את הפוזיציה שלי בדלק רכב פתחתי מיד לאחר פרסום הדוח הרבעוני האחרון בשער 3515 כאשר אני מודע לכך שמדובר בהשקעה מעט שונה מאלה שעשיתי בעבר, זה מתחיל בזה שזו המנייה בעלת שווי השוק הגבוה ביותר שבה יצא לי להשקיע בת"א. נגזרת של זה היא גם כמובן פוטנציאל הרווח העתידי, אם בדר"כ אני קונה מניות שבהן אני מצפה להכפיל את ההשקעה תוך שנתיים שלוש במקרה הזה הרבה יותר קשה לי לראות את זה קורה – גם בגלל שפוטנציאל הצמיחה הוא יחסית מוגבל וגם בגלל מדיניות הקצאת ההון של החברה שבעצם לא מתבססת על הרווחים להגדלת הפעילות ובכך די מבטלת את אפקט הריבית דה ריבית. מצד שני בסביבת המחירים הנוכחית כאשר הרבה מאד מהחברות מתוחמחרות באופן די מלא נראה לי שדלק רכב קצת נזנחה מאחור ושהשוק לא ממש מתמחר את היתרון התחרותי שעדיין יש לה. כתוצאה מכך אני מאמין שיש פה פוטנציאל לרווח ריאלי נאה של כמה עשרות אחוזים בטווח הבינוני וזה כאמור הרבה יותר טוב מהחלופות ולו רק בגלל תשואת הדיבידנד. אני אישית גם נוטה להאמין שהסיכוי לראות שיפור במכירות עד סוף השנה וגם בהמשך גבוה יותר מהאפשרות ההפוכה ושהדגמים החדשים שהחברה השיקה ותשיק בהמשך יעזרו לה לשפר את שורת ההכנסות – העובדה הזו יחד עם סביבת המחיר הנוכחית של הין גורמים לי לחשוב שבמקרה הזה הסיכויים הם לטובתי, מה שנשאר לי לעשות עכשיו זה רק להמשיך ולעקוב אחרי ההתפחויות ביפן וגם אחרי המגמה בדוחות מסירות הרכבים בארץ.

תזכורת – אין בנאמר משום המלצה לקנייה או מכירה של ניירות ערך או כתחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים של אדם ספציפי. כמו כן, נכון לעכשיו אני מחזיק במניות דלק רכב אך אני עשוי לקנות או למכור אותן מבלי להודיע על כך. יש לקרוא את הסרת האחריות

אפר 122013
 

לאחרונה, מניית האחים נאוי – התוספת האחרונה לתיק שלי סיפקה לי את ההזדמנות לחוויה מתקנת (לפחות כך אני מקווה). בעבר כבר כתבתי פוסט על חברת האחים נאוי, ובעדכון לפני חודש גם ציינתי שרכשתי את המנייה. בפוסט הראשון שלי על החברה עשיתי טעות של טירונים ופיספסתי את שווי השוק האמיתי של החברה (עקב כמות גדולה של אופציות לא סחירות שמשום מה נעלמה מעיניי) אבל בכל השאר דווקא פגעתי לא רע ולכן למי שלא מכיר את החברה ופעילותה אני ממליץ לחזור ולקרוא את הפסוט הקודם. מאז אותו פוסט זרמו קצת מים בירקון, והחברה עשתה מספר מהלכים שגרמו לי לחזור ולבחון אותה שוב וגם הפעם בדיוק כמו בפעם הראשונה היה לי קשה לעצור את ההתלהבות ולכן לאחרונה הוספתי עוד מניות לאלו שקניתי לפני חודש והיום החברה תופסת פוזיציה מאד מכובדת אצלי בתיק.

מה שכאמור גרם לי לשוב ולבחון את רעיון ההשקעה הזה הן מספר התפתחויות חיוביות שקרו ועומדות לקרות לחברה ושלדעתי מהווות פוטנציאל להצפת ערך בטווח הקצר-בינוני.  לא מדובר בשינויים שמגיעים מפעילות החברה אלא בשינויים שעשויים לסייע בחשיפת המנייה ובהבאתה למודעות של משקיעים נוספים. כבר היום אני מאמין שמדובר בחברה מעולה רק שהשוק מסיבותיו שלו עדיין נוהג בה בחשדנות – בכל אופן, לא בכל יום רואים חברה בורסאית לניכיון שיקים. אבל כשבוחנים את דוחות החברה קשה להתעלם מהעובדה שיש פה עסק מצויין ולכן אני מעריך שההתפתחויות הבאות יביאו את ציבור המשקיעים להבין את מה שיש להם מתחת לאף. ההתפתחויות עליהן אני מדבר הן אלו:

  • בפברואר השנה החברה בחרה להפיץ למוסדיים כ5 מיליון מניות שהוו כ20% מהון המניות של החברה במחיר 10.7 ש"ח. אלטשולר-שחם רכשו בחרו לקחת חלק בהפצה והיום הם מחזיקים כ-5.3% ממניות כמו כן סביר להניח שגופים מוסדיים אחרים בחרו להשתתף אך לא עברו את הסף כדי להחשב כבעלי עניין.
  • לאחר תהליך הפצת המניות הכריזה החברה על מדיניות דיבידנד של 25% מהרווח הנקי (עם סף מינימום של 5% תשואה שנתית), ברגע שיגיע הדיבידנד הראשון אני מאמין שמשקיעים נוספים יבחינו בחברה.
  • בעדכון המדדים הקרוב שיתבצע ביוני החברה כנראה ותכנס למדד יתר 50, עובדה שעשויה להגדיל את הביקוש והחשיפה לנייר.

קצת על העסק:

לפני שנתחיל לעבור על המספרים אני אזכיר למי שלא קרא את הפוסט הראשון במה בכלל מדובר,  חברת האחים נאוי עוסקת במימון חוץ בנקאי וליתר דיוק – בניכיון המחאות דחויות. המודל שלהם הוא די פשוט להבנה, הם מקבלים המחאות דחויות וגובים עמלה על פדייתן. לחברה שני סוגי לקוחות, רוב הלקוחות (80% בשנת 2012) הם כאלה שמפקידים המחאות דחויות שקיבלו מצד שלישי,  שאר הלקוחות (20% בשנת 2012) מפקידים המחאות אישיות תמורת מזומן. במועד הפקדת ההמחאה החברה משלמת למפקיד את סכום ההלוואה בניכוי העמלה שהם גובים. כמו כן חשוב לציין שהחברה פועלת רק אל מול גופים עסקיים ולא נותנת שירותים לאנשים פרטיים ומשקי בית.

את הפעילות שלה מממנת החברה ע" הונה העצמי ואשראי שהיא לוקחת מהבנקים וכרגע יתרת האשראי שלה עומדת על כ640 מ' ש"ח. כך יוצא שהנואי'ס משלמים לבנק כ3-4% לשנה על האשראי ובינתיים מגלגלגת אותו מספר פעמים לאורך השנה מה שמביא אותה לתשואה של בין 10% ל 15% על אותו הכסף. את שיעור העמלה\ריבית שהיא גובה היא קובעת לפי היכרותה עם בעל ההמחאה ופרק הזמן עד לפדיונה – כאשר רוב ההמחאות הן לפרקי זמן של בין חודש לארבעה חודשים.

כדי להמחיש את מודל הפעולה של החברה אני אתן דוגמא – יוסק'ה ובניו הם קבלני חשמל שכרגע סיימו עבודת חשמל גדולה למשה קבלן הבניין. משה שילם ליוסי 100 א"ש בצ'ק שוטף + 60 – למה תשאלו? כי ככה משלמים קבלנים בשם משה. אבל ליוסי יש פועלים שצריך לשלם להם, האשה רוצה לקנות נעליים חדשות והפרויקט הבא כבר מתחיל והוא עדיין לא קנה חומרים. אם ילך לבנק יבקשו ממנו בטוחות ושאר ירקות יקח זמן עד שיוסי יראה את הכסף, אז יוסי הולך לנאוי'ם, ואומר להם – קחו 100 א"ש ותביאו לי 97 א"ש, הנאוי'ם שמכירים גם את יוסי אבל יותר חשוב, מכירים את משה ויודעים שהצ'קים שלו הם בסדר מסכימים ועוד באותו היום המזומן בבנק. הנאוים הרויחו 3% בחודשיים וגם ליוסי לא רע בכלל , הפועלים קיבלו משכורת, האישה הלכה ביום שישי עם החברות לכיכר המדינה והוא אפילו קיבל הנחה של 10% על החומר לפרויקט הבא בגלל ששילם במזומן. פשוט לא ? עכשיו צריך לדמיין שזה קורה 6 פעמים בשנה והנה אנחנו מגיעים ליופי של תשואה.

האחים נאוי – ניתוח כלכלי.

  • שער מניה: 11 ש"ח
  • מס' מניות: 26,474,061
  • שווי שוק: 302 מ' ש"ח *
  • הון עצמי: 150 מ' ש"ח

* לחברה יש גם 1,176,805 כתבי אופציה סחירים בכסף

מאזן החברה

 

בפוסט הקודם דיברתי על מאזן החברה ועל העובדה שהוא נקי לחלוטין מחוב ארוך טווח. אז העניין הזה לא השתנה מאז, כמו גם העובדה שכמעט וכל הנכסים של החברה הם בצורת אשראי לקוחות שהוא "חומר הגלם" בו החברה משתמשת ליצירת הכנסותיה. עוד מעניין לראות זה שלחברה כמעט ואין רכוש קבוע, סך הנכסים הקבועים (14 מ') הוא זניח ביחס לכלל המאזן וגם הוא ברובו מכיל הלוואות שניתנו ללקוחות שמועד פרעונם ארוך משנה. בקיצור ניתן לומר שכל הנכסים של החברה הזו עובדים בלייצר ריבית.

בעקבות הרווחים של השנה האחרונה גדל ההון של החברה וכרגע הוא מהווה כ23% מסך המאזן, כאשר שאר ההון מגיע מהלוואות בנקאיות (מסגרות אשראי) לטווח קצר ולכן מסווג כחוב שוטף.

כבר במבט ראשון במאזן ברור שזהו אינו מאזן של חברה תעשייתית, העובדה שצד הנכסים רובו ככולו מורכב מאשראי לקוחות עם מעט מאד נכסים קבועים מזכירה יותר מאזן של בנק. אבל כשמסתכלים על הצד השני רואים משהו שלא רואים במאזן של בנקים, החברה פועלת במינוף נמוך של כ 1:4 שיותר מאפיין חברות שירותים או חברות תעשיתיות ופחות מאפיין בנקים וחברות פיננסיות שבדר"כ ממונפות פי כמה וכמה. בקיצור – יש לנו פה עוף מוזר.

החלק הכמותי 

בואו נסתכל על תוצאות החברה מיום הפיכתה לציבורית בינואר 2011. אם עד עכשיו התלבטתי איך לנתח את החברה הזו, כשרואים את מבנה דוח ההכנסות שלה התשובה היא ברורה – האחים נאוי הם אכן סוג של בנק. דוח ההכנסות שלהם בדיוק כמו זה של חברות הבנקים מתבסס על הכנסות בניכוי הוצאות מימון, חובות מסופקים והוצאות הנהלה, בלי שום זכר למושגים כמו רווח גולמי או תפעולי. בקיצור, מעכשיו ואילך ברור לי שאני צריך להתייחס אל החברה כמו אל בנק ולכן לבחון ולתמחר אותה על פי אותם הקריטריונים.

אבל איך מתמחרים את זה ?

מכיוון שהחלטתי להתייחס אל ה"אחים נאוי" כמו בנק, אני אניח שהם צריכים להיות מתומחרים ומוערכים כמו בנק. אבל מכיוון שאף פעם לא תמחרתי בנק או כל חברה פיננסית אחרת לצורך העניין, חשבתי שהדבר הכי פשוט יהיה לבצע מעין תמחור השוואתי ע"י השוואת מכפילים, כלומר להשוות אותם לבנקים אחרים ובצורה כזאת לנסות ולהגיע אל המחיר ההוגן שלהם. לצורך כך, בחרתי רשימה של 4 בנקים שנסחרים בבורסה בת"א כדי לנסות ולהבין את הדרך בה הם מתומחרים. הטבלה הבאה מכילה את שמות הבנקים כאשר לכל בנק אני מציג את נתוני התשואה על ההון, מכפיל ההון, מכפיל הרווח והמינוף.

כאשר מסתכלים על שלושת השורות הראשונות בטבלה ניתן ללמוד מספר דברים, הדבר הראשון הוא שכצפוי, מכפילי ההון שניתנים לבנקים בארץ אכן מבוססים על גובה התשואה על ההון אותה הם מציגים. נתון זה כאמור אינו מפתיע ורק הגיוני הוא ששוויו של הבנק, יהיה מבוסס על התשואה שהוא מייצר. עוד ניתן לראות שהמינוף הממוצע של הבנקים בארץ הוא 1:16 (הון למאזן ממוצע = 6.1%). בנוסף,החלטתי לתת לבנקים "ציונים" שמייצגים את איכותם ולצורך כך שיקללתי את התשואה על ההון יחד עם המינוף – המכפלה של שניהם היא בעצם הציון לאיכות הבנק. המינוף משפיע ישירות על התשואה על ההון מחד ועל הסיכון מאידך ולכן כדי למנוע הטייה מעלה של התשואה ע"י מינוף יתר חשבתי שנכון לשקלל אותו ב"ציון" שאותו מעניקים לבנק  – כאן ניתן לראות (במקרה או שלא) שהבנקים "מסתדרים" לפי הציון המשוקלל. בציון המשוקלל אני אשתמש אח"כ כדי להשוות את החברה לבנקים.

הנתון המעניין ביותר בטבלה הוא מכפיל הרווח ההממוצע, ערך מכפיל הרווח יוכל לשמש אותי כדי לנסות ולגזור את מכפיל ההון שבו אמורה להיסחר חברת האחים נאוי. מכפיל הרווח שווה בעצם ליחס שבין מכפיל ההון לתשואה על ההון ולכן אם נגזור מכפיל ממוצע לענף נוכל להשתמש בו כפקטור שאותו נכפיל בערך התשואה על ההון כדי לקבל את מכפיל ההון בו החברה אמורה להסחר. כדי לוודא שהחישוב הזה ברור, הנה הנוסחא:

כלומר אם אני רוצה לחשב את מכפיל ההון שבו אמורה החברה להיסחר בהנחה שהיא בנק ממוצע, אני אוכל לעשות זאת ע"י הנוסחא הבאה:

מהנוסחא ניתן לראות שמכפיל ההון הטיפוסי של האחים נאוי צריך להיות 2.87 (8.2 * 0.35) כלומר אם נעריך את החברה כפי שמעריכים בנק ממוצע שווי השוק שלה צריך להיות גבוה ב43% מזה של היום.

אני חושב שדי ברור שהתרגיל המתמטי שעשיתי למעלה הוא בסך הכל הפשטה של כל העניין, זה אמנם נכון שהתשואה על ההון של הבנק היא אכן המדד המקובל ביותר לאיכותו אבל מי אמר שכל הבנקים צריכים לקבל את אותו מכפיל רווח ? כבר בטבלה למעלה ניתן לראות שלמרות שלמזרחי טפחות (הבנק האיכותי בחבורה) יש את מכפיל ההון הגבוה ביותר לבינלאומי יש את מכפיל הרווח הגבוה ביותר. אז אם מכפיל ההון מעיד על איכות הבנק (מכיוון שהוא נגזר מהתשואה על ההון) על מה מעיד מכפיל הרווח? התשובה היא שמכפיל הרווח בדר"כ יעיד על הציפיות לעתיד, אם לדוגמא אנו מעריכים שבנק מסוים ימשיך ויצמח (יותר מהבנקים האחרים) קרוב לודאי שנעניק לו מכפיל יותר גבוה ולהיפך. כלומר לא בטוח שהמכפיל הממוצע של הבנקים 8.2 הוא המכפיל הראוי לשימוש גם כאשר מדובר באחים נאוי.

אז כדי שנוכל לדבר על ציפיות לעתיד בואו ונחזור אל סיכום תוצאות החברה ונסתכל בו שוב.

אם נשווה את תוצאות 2011 לאלו של שנת 2012 מתקבלת תמונה של צמיחה משמעותית בהכנסות וברווחים, מצד שני ממבט רבעוני על 2012 ניתן לגלות שמגמת הצמיחה נחלשה ושהחברה "התייצבה" על רמת הכנסות ורווחים מסויימת. כלומר לא ברור אם החברה תמשיך לצמוח ב2013 או שמא תתיצב על רמת הרווחים הנוכחית.

מה שכן מאד בולט כשמתסכלים טבלת ההכנסות הוא מגמת הירידה בתשואה על ההון, ניתן לראות שלמרות הצמיחה המשמעותית שהשיגה החברה היא לא הצליחה לשמור על רמת התשואה על ההון שהיא הציגה ב2011. העובדה הזו לא ממש מפתיעה מכיוון שכדי לשמור רמת תשואה על ההון של 47% צריך לצמוח ב47% (לפחות כל עוד לא מחלקים מקטינים את ההון ע"י דיבידנדים) וזה ממש לא פשוט. כאשר בוחנים את התשואה על ההון על בסיס רבעוני ניתן לראות כי הרווח הנקי הרבעוני הממוצע לאורך 2012 היה כ13מ' ועל כן ההון העצמי גדל בכ13 מ' כל רבעון. מכיוון שרמת הרווחים נשארה זהה התשואה על ההון ירדה מ45% ברבעון הראשון ל35% בסוף השנה. כפי שראינו קודם התשואה על ההון היא בעצם מדד עקרי בתמחור הבנק אז אולי העובדה שהיא נמצאת במגמת ירידה היא זו שבעצם מביאה את הבנק להסחר נמוך מהבנקים האחרים. במילים אחרות – נראה שהשוק לא מאמין (בצדק כנראה) שהתשואה על ההון הנוכחית (35%) הינה מצייגת ועל כן מתמחר את הבנק בהתאם.

אם נחזור לתמחור הנוכחי של הבנק נראה שכרגע הוא נסחר במכפיל הון של 2, אם נניח שהשוק מתמחר אותו כמו בנקים אחרים נקבל שהתשואה על ההון אותה בוחר השוק כמייצגת במקרה זה היא 24% (מכפיל הון חלקי מכפיל רווח טיפוסי: 2/8.2=0.24) אבל האם יש לזה ביסוס ? כדי לבחון את זה החלטתי לבנות שתי תסריטי הכנסות לשנתיים הבאות ודרכן לבחון את התפתחות הון החברה והתשואה עליו. טבלה אחת הניחה אפס אחוז צמיחה והטבלה השנייה הניחה צמיחה מתונה של 10%. את הטבלאות בניתי תחת ההנחות הבאות:

  • מדיניות הדיבידנד של החברה 25% מהרווח הנקי הרבעוני – כלומר ההון העצמי בכל רבעון גדל רק ב75% מהרווח הרבעוני (25% יצאו כדיבידנד).
  • הרבעון המייצג הוא ממוצע של ארבעת רבעוני 2012.
  • בטבלת ה-10% צמיחה, הצמיחה בין כל רבעון לקודמו היא לינארית ב 2.5% (בכל הפרמטרים בטבלה כלומר גם ההכנסות וגם ההוצאות צמחו בצורה לינארית).
הטבלה מעל מסכמת את נתוני שתי הטבלאות כמו גם את הנתונים הנוכחיים. מהטבלה ניתן לראות שבתסריט של אפס צמיחה ערך התשואה על ההון בסוף התקופה הוא 22.5% ואילו בהנחה של 10% צמיחה הוא 26%. כלומר, בהנחה שהאופק אליו מתייחס השוק הוא של שנתיים, ניתן לומר שהשוק מתמחר היום (24%  תשואה על ההון) מצב ביניים של בין צמיחה אפסית לצמיחה מתונה מאד.

עוד דבר מעניין הוא שווי השוק העתידי למנייה לאחר התקופה. בהנחה שהשוק יתמחר את המנייה לפי אותו מכפיל ההון בו הוא מתמחר אותה היום (כלומר 2) אנו מקבלים תשואה של כ-60% על שווי השוק הנוכחי בשנתיים וכל זה צריך לזכור קורה כאשר מדובר על צמיחה מאד נמוכה עד לא קיימת. מה יקרה במידה והחברה תצליח להשיג צמיחה גבוהה יותר? במקרה כזה, הגיוני שהמכפיל צריך להיות גבוה יותר מ-8 אבל מה שחשוב לא פחות זה שהתשואה על ההון וההון בסוף התהליך יהיו גם הם גבוהים יותר.

השוואה לבנק מזרחי טפחות

לסיום החלק הכמותי וכדי להבהיר למה אני חושב שהאחים נאוי הם חברה איכותית אני רוצה להשוות אותה לבנק שהיום נחשב לאיכותי ביותר בישראל – בנק מזרחי טפחות. לצורך העניין השתמשתי באותו פקטור שיקלול אותו הצגתי בטבלת ההשוואה בין ארבעת הבנקים כדי לחשב את הציון לחברה היום ובעוד שנתיים על פי שני התסריטים שהצגתי קודם.
מהטבלה מעל ניתן לראות שה"ציון" שמקבלת החברה גם היום וגם בתסריטי הצמיחה האפסית\נמוכה לעוד שנתיים הוא גבוה משמעותית (פי 10 ויותר) מזה של בנק מזרחי שנחשב לטוב בחבורה. אז נכון שגם כאן, כמו קודם מדובר בהשוואה פשטנית אבל עדיין ניתן לראות את ההבדל המהותי בין החברות. האחים נאוי בעצם מספקים תשואה על ההון גבוהה יותר תוך שימוש במינוף נמוך יותר.

החלק האיכותני

בחלק הקודם עסקתי במספרים שהראו שמדובר בחברה זולה (למרות שנסחרת בפי 2 על ההון), עכשיו אני רוצה לדבר על הפן האיכותני וגם פה אני אשתמש בהשוואה כללית לבנקים כדי להעביר את הנקודה.

עסק מאד פשוט להבנה:

לפני שפגשתי את האחים נאוי חשבתי שבנקים הם עסק מסובך להבנה, אבל כבר מקריאה ראשונה של דוחות החברה הבנתי שלפחות במקרה שלהם לא כך הדבר. מה שהחברה עושה הוא פשוט להפליא – היא מאפשרת ללקוחותיה להפקיד אצלה המחאות דחויים ומשלמת להם במזומן את סכום הצ'ק בניכוי העמלה שלהם. כמובן שלפני כן הם בודקים את מקור הצ'ק ושגובה העמלה שהם גובים הוא בהתאם לסיכון ולזמן הפירעון. זה כל הסיפור – מאד פשוט ולכן גם הדוחות שלהם פשוטים לקריאה והבנה – מבחינתי זו היה סוג של תרגיל ב"קריאת דוחות בנקים" למתחילים.

אין חשיפה משמעותית ללקוח בודד:

בניגוד לבנקים שבהן נמצא לפעמים חשיפה של יותר מ-15% מיתרת האשראי ללקוח בודד או יותר (מה שהם קוראים חשיפה לקבוצת לווים והתקשורת מכנה "טייקונים") אצל הנאוי'ם העסק מפוזר הרבה יותר טוב והחשיפה ללקוחות נמוכה יותר. המושך הגדול ביותר של החברה מהווה 4.4% מכלל היתרה כאשר השניים הבאים אחריו נמצאים כבר ב1.5% ומשם זה ממשיך לרדת.

מינוף נמוך יחסית לתחום:

כבר ראינו קודם שהמינוף בו פועלת החברה הוא נמוך פי 4-5 מזה שבו פועלים הבנקים מה שגורם לרמת הסיכון בהשקעה להיות נמוכה משמעותית. בהקשר לסעיף הקודם – במקרה של אי החזרת חובות של קבוצת לווים באופן תיאורטי קיים סיכוי שכל הונו העצמי של הבנק ימחק. אצל הנאוי'ם בגלל המינוף והפיזור הסיכון הזה נמוך משמעותית – לפחות בכל מה שקשור בלווה בודד. כמו כן ככל שמגמת הגידול בהון העצמי תימשך – כנראה שרמת המינוף תמשיך ותרד.

שכר ההנהלה ומצבת עובדים:

טוב פה זה כבר די ממש קיצוני, אבל אם נחבר את השכר והעמלות שמקבלים חמשת  נושאי משרה הבכירים בחברה גם יחד נגיע ל2.3 מ' בשנה – סכום שנמוך משכרם השנתי של רב מנהלי הבנקים בארץ. רק לדוגמא – מנהל הכספים ומנהל השווק של החברה מרוויחים כ-30 א' שח בחודש, שכר של מהנדס מנוסה בהייטק – לא טיפוסי לחברה בורסאית בשווי 300 מ' ש"ח. גם העובדה ששני האחים שמחזיקים בכ70% ממניות החברה מרוויחים יחד שכר נמוך מ700 א' ש"ח בשנה מביאה בעצם את האינטרסים שלהם להיות חופפים לאלו של המשקיעים, כלומר גם הם כמוני "תלויים"  בדיבידנדים ועלייה בשווי השוק כדי להרוויח.

יחס חובות מסופקים:

אני מניח שאלה מכם ששרדו עד כאן בטח חושבים לעצמם שהחברה הזו מפרישה סכומי עתק לחובות מסופקים\אבודים עקב המחאות שלא כובדו – אם כן אז אתם טועים. סכום ההפרשה לחובות מסופקים של החברה ב2012 היה שמהווים 0.53% מתיק האשראי, יחס זה אינו רחוק כפי שניתן לחשוב מאלה של הבנקים, לדוגמא בנק מזרחי דיווח ב-2012 על 0.22% מהמאזן. כלומר בסופו של יום האחים נאוי מגיעים ליחסים לא רעים בכלל גם בתחום הזה.

חשיפה נמוכה לשינויי מדיניות הריבית והפרשי מטבע:

רב האשראי שמעניקה הקבוצה ללקוחותיה הוא אשראי לטווח קצר של מספר חודשים (זמן הפרעון של 83% מהאשראי שלהם הוא מתחת לארבעה חודשים) ועל כן סיכון החשיפה שלה לשינוי הריבית לאחר מתן ההלואה הוא נמוך יחסית, זאת בניגוד לבנקים שחשופים הרבה יותר לשינויי ריבית עקב מתן הלוואות ארוכות טווח. בנוסף הקבוצה אינה חשופה כלל להפרשי מטבע מכיוון שכל עסקיהם נעשים בשקלים בלבד.

ממוצבים טוב גם לקראת האטה כלכלית:

במקרה של האטה כלכלית החברה כמו שאר המשק כנראה שתחווה ירידה בפעילות שתתבטא בירידה בהכנסות וברווחים אבל מן הצד השני בתקופות כאלה הבנקים  מקשיחים את מדיניות האשראי שלהם מה שמעלה את הצורך למימון חוץ בנקאי ועל כן סביר להניח שמעגל הלקוחות של החברה יתרחב כך שכאשר הכלכלה תשוב לסייקל החיובי – הקבוצה תוכל להמשיך ולהנות מהלקוחות החדשים.

ויש גם סיכונים כמובן..

רגולציה:

כיום החברה בעצם נהנית משני העולמות, מצד אחד היא פועלת כסוג של בנק אך מן הצד השני היא אינה חשופה לרגולציה ולפיקוח כמו אלה של הבנקים. כל עוד שמצב זה יימשך כנראה שהחברה תמשיך להציג ביצועים מעולים כמו אלה שהיא מציגה כרגע אבל במידה והמדינה תבחר לשנות את כללי המשחק (וכבר למדנו בשנים האחרונות שזה לא תסריט בלתי סביר) החברה עלולה להיות מושפעת באופן שיסכן את פעילותה.

אשראי בנקאי:

כרגע מרבית ההון בו משתמשת החברה מגיע מאשראי בנקאי, כל עוד החברה תדע לשמר את מערכות היחסים שלה עם הבנקים המלווים ואף להגדיל את מסגרות האשראי עסקי החברה ימשיכו כסדרם, אבל כמובן שקיים הסיכון שהבנקים (או חלקם) יחליטו להפסיק את ההתקשרויות עם החברה מה שיפגע ביכולת שלה לממן את פעילותה, יקטין את מאזנה ויצמצם את רווחיה. בהקשר הזה, העובדה שהחברה הפכה בורסאית דווקא יכול לסייע לה במידה ותרצה להנפיק אג"ח שיחליף את מסגרות האשראי הבנקאי.

הפסקת צמיחה:

כפי שראינו קודם מגמת הצמיחה של החברה מעט נבלמה בחצי השני של 2012, מכיוון שמדובר בחברה קטנה (יחסית לבנקים) ניתן להניח שהשוק יצפה ממנה להמשיך ולצמוח ובמידה ולא בהחלט יתכן שהיא "תענש" על כך.

חוסר בנתונים הסטוריים:

מכיוון שמדובר בחברה שהפכה ציבורית רק לפני שנתיים, אין מספיק ידע לגבי הסטורית פעילותה. העובדה הזו מקשה עלינו להעריך כיצד תראה התמונה בתקופות שונות של הסייקל הכלכלי, למשל, היה מאד מעניין לראות איך עברה החברה את 2008-9 אבל כאמור מידע כזה אינו זמין.

אין יתרון תחרותי משמעותי:

לפי הבנתי אין לקבוצה יתרון תחרותי מובנה, ובדיוק כמו בכל מה שנוגע לבנקים, הלקוחות קרוב לוודאי שיעברו למי שיעניק להם את התנאים הטובים ביותר. אל מול זה, צריך לזכור שהנאוי'ם פעילים בתחום הזה כבר הרבה מאד שנים ולאורך הזמן יצרו קשרים אישיים עם לקוחותיהם וזה לפחות בחלק מהמקרים יכול להיות מה שעושה וימשיך לעשות את ההבדל.

האטה כלכלית:

למרות היותה של החברה ממוצבת טוב לקראת האטה בכלכלה, עדיין קרוב לוודאי שרווחיה בתקופה שכזו (בדיוק כמו אלו של הבנקים ושל רב החברות במשק) יפגעו משמעותית הן בגלל ירידה בפעילות והן עקב עליית אחוזי ההפרשה לחובות מסופקים.

סיכום והערכת שווי

אני מקווה שהצלחתי להעביר לכם את הסיבה בגללה אני כלכך אוהב את החברה, המודל הפשוט והיעיל, הרווחיות הגבוהה ופוטנציאל הצמיחה הם שהופכים אותה מבחינתי לעסק מעולה ולכן כרגע אני מאמין שמדובר פה באחזקה שתוכיח את עצמה בטווח הבינוני-ארוך. נכון שיש גם סיכונים ולכן צריך להיות עם האצבע על ההדק בכל מה שקשור לרגולציה ולמצב הרוח של הבנקים אבל כשאני מסתכל על יחס הסיכון סיכוי – מדובר בתוצאה לא רעה בכלל.

בשלב הנוכחי ועד שתתברר מגמת הצמיחה ב2013 אני מציב לחברה שווי מטרה של כ450 מ' ש"ח – כלומר אפסייד של 50% על מחיר השוק היום,  שווי כזה ישים את החברה במכפיל רווח דומה לזה של הבנקים ובמכפיל הון ראוי לאיכותה. כדי שזה יקרה השוק צריך להיחשף יותר למניה ואני מקווה שהתפתחויות עליהן דיברתי בפתיחת הפוסט אכן יסייעו לכך. כרגע נראה שהאתגר העיקרי יהיה לשכנע את השוק שמדובר פה בעסק לגיטימי – אבל אני נוטה לחשוב שהחשדנות תלך ותעלם עם הזמן והרווחים.

אני אסיים בכך שאזכיר שבכתבה בגלובס לפני כחצי שנה אמר אחד האחים שהחלום שלהם הוא להגיע לתיק אשראי של מיליארד ש"ח, במידה וזה יקרה תוך מספר שנים כדי שמירה על איכות החברה כפי שהיא נראית עכשיו זו בהחלט יכולה להתברר כהשקעה מוצלחת..

תזכורת + גילוי נאות – אין בנאמר משום המלצה לקנייה או מכירה של ניירות ערך או כתחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים של אדם ספציפי. כמו כן, נכון לעכשיו אני מחזיק במניות האחים נאוי אך אני עשוי לקנות או למכור אותן מבלי להודיע על כך. 

פבר 272013
 

פרויקט הדוגרות הגדול

בחלק הקודם כתבתי על השיקולים השונים שבהם יש להתחשב כאשר מעריכים את שווי המזומן העודף שיושב במאזן החברה שאת שוויה אנחנו רוצים להעריך. בחלק הזה אני רוצה לדבר על  החלופה האחרת והיא חלוקת המזומן העודף בחזרה לבעלי המניות. לפני שאתחיל אני רוצה לסייג ולומר שכל מה שאכתוב בפוסט הזה הוא תחת ההנחה שטובת כלל בעלי המניות (כולל מחזיקי מניות המיעוט) עומדת לעיני הנהלת החברה ובעליה.

אבל לפני שנתחיל לדבר על אפשרות חלוקת הכסף, נראה לי שקודם כל צריך לקבוע איזשהו קריטריון שעל פיו נוכל לקבוע מהי האלטרנטיבה המוצלחת ביותר – חלוקה של הכסף או שמירה עליו. הקריטריון שאני מכוון אליו הוא כמובן התשואה, או אולי יותר נכון לומר התשואה האלטרנטיבית..

בואו ניקח לדוגמא את חברת "ערך מוחלט" בע"מ, מדובר בחברה דמיונית אבל מאד רווחית שלאורך השנים צברה במאזנה רווחים עודפים שאותם לא חילקה למשקיעיה. את הרווחים העודפים הללו החברה נוהגת להשקיע במכשירים פיננסיים למיניהם ואלו מניבים לה בממוצע כ5% רווח שנתי. עכשיו נשאלת השאלה האם החברה משתמשת במשאב הזה כדי לייצר ערך למשקיעיה? והתשובה היא שלא באמת ניתן לדעת. לצורך העניין יכול להיות שהחברה פועלת בסביבת אינפלציה של 6% בשנה, ועל כן למרות התשואה שהיא מייצרת על המזומן העודף, היא בעצם משמידה ערך מכיוון שבתנאים האלה היא מפסידה ריאלית 1% בשנה על המזומן העודף.

אוקיי, אז בשביל שנוכל להתקדם, בואו נניח שהחברה פועלת בסביבת אינפלציה של 3% לשנה, זהו שיעור אינפלציה הגיוני שקרוב לזה הנוכחי, האם עכשיו ניתן לענות על השאלה "האם החברה מייצרת ערך למשקיעיה?". כעת, כבר ניתן לענות על השאלה, והתשובה היא שכן, החברה כן משתמשת במזומן העודף שברשותה כדי לייצר ערך למשקיעיה (תשואה ריאלית של 2% בשנה), אבל אני עדיין לא בטוח שזה מספיק. עבורי כמשקיע, העובדה שהחברה מייצרת ערך חיובי היא אמנם תנאי הכרחי אבל לא ממש מספיק, אני מעוניין בחברה שמייצרת עבורי ערך חיובי ברמה שעונה על ציפיותיי.

עכשיו בואו נדבר על ציפיות, כשאנחנו באים להחליט על קנייה של נכס כלכלי לשם השקעה (למשל נדל"ן) אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה התשואה לה אנו מכוונים, התשואה הזו בדר"כ תכתיב לנו את סוג הנכס (לדוג' דירה קטנה, בית פרטי, נכס מסחרי) ואת המחיר שנהיה מוכנים לשלם עליו, ככל שהתשואה הצפויה על הנכס תהיה יותר גבוהה, ככה נהיה מוכנים לשלם עליו מחיר גבוה יותר.

כשמדובר במניות, אחת הדרכים המקובלות לבחינת התשואה הצפויה למשקיע בחברה היא ע"י שימוש במטריקת ה"תשואה על ההון (ROE)". מה שהמטריקה הזו בודקת בעצם זה את יעילות השימוש של החברה בהונה העצמי – כלומר כמה כסף החברה יודעת לייצר מהשקעתם של בעלי המניות? ה-ROE מחושב על ידי חלוקת הרווח הנקי השנתי בהון העצמי, ולכן באופן תיאורטי, יחס ROE גבוה לאורך זמן מצביע על כך שהחברה מצליחה לייצר ערך גבוה ע"י השימוש בנכסיה.

\LARGE \inline \fn_phv \textup{Return on Equity} = \frac{\textup{Net Income}}{\textup{\textup{Shareholder's Equity}}}

ברשת קיימים הרבה מקורות שמסבירים את מטריקת ה-ROE  ושימושיה, לכן אני לא מתכוון להרחיב יתר על המידה בכל הנוגע לתיאוריה. מה שחשוב להבין בנוגע ל-ROE  הוא שבעזרת השימוש במטריקה זו, נוהגים משקיעים פוטנציאלים לקבל הערכה ליעילותו ואיכותו של העסק, ועל סמך הערכה זו גם מחליטים מהו המחיר אותו הם מוכנים לשלם – כלומר מהם מכפילי הרווח P/E  וההון P/B הראויים. כפי שכבר הזכרתי למעלה, הגיוני שמשקיע יהיה מוכן לשלם מכפיל גבוה יותר על עסק איכותי יותר, כלומר בעל ROE גבוה יותר.

השפעת המזומן העודף על התשואה על ההון.

כדי לבחון מהי ההשפעה של החזקת מזומן עודף במאזן החברה – בואו ונבחן את הדוגמא התאורטית הבאה. חברת "ערך ארץ" בע"מ מרוויחה 10 מ' בשנה, היא עושה את זה ע"י הון העצמי בשווי 50 מ'. בואו גם נניח ש"ערך ארץ" בע"מ היא חברה ותיקה ובשלה בענף סולידי שאינה צומחת כלל (בסביבת אינפלציה אפסית) ושאת כל רווחיה העתידיים, החברה מפנה למזומן עודף (שלא נושא כל תשואה). הטבלה הבאה מתארת את התפתחות ההון העצמי ואת ההשפעה שלו על ה-ROE במהלך 5 השנים שעברו מאז קניית המנייה. 

מהטבלה ניתן לראות בבירור שככל שעוברות השנים התשואה על ההון שמייצרת החברה יורדת כתוצאה מחוסר השימוש בנכסי המזומן העודף, בעוד שהתוצאות התפעוליות ממשיכות להניב תשואה של 20% על ההון העצמי שנמצא בשימוש, התשואה שמצליחה החברה להניב מהמזומן העודף היא אפס.

הדוגמא שבטבלה היא דוגמא קיצונית. בפועל יהיו מקרים בהם המזומן העודף יניב תשואה חיובית כלשהי מצד שני יהיו מקרים בהן הוא עלול להניב תשואה שלילית (לדוגמא תיק מניות). בכל מקרה, ברור שכל עוד שהתשואה שמניב המזומן העודף תהיה קטנה מזו של הפעילות העסקית, התשואה על ההון הכוללת תיפגע.

נראה לי שכעת אנחנו בשלים לשוב ולנסות להבין מהו הקריטריון על פיו ניתן לקבוע האם החברה מייצרת ערך ע"י השימוש במזומן העודף או לא? אז האמת שכמו תמיד, גם הפעם לצורך כתיבת הפוסט הזה חיפשתי תשובות ברשת, אחד הכותבים שהתבטאו בנושא הזה לא מעט הוא פרופ' דמודראן (מן הסתם) ובאחת המצגות שלו שעסקה ב"איך להעריך את שווי המזומן העודף?" מצאתי את ההתייחסות הבאה בה הוא מסביר מהו הקריטריון לכך שמזומן עודף במאזן ייחשב ל"משמיד ערך" – הוא מכנה את זה "מזומן מבוזבז" (wasted cash):

If cash is indeed invested at below market rates, there should be a discount attached to the cash balance. Only the non-wasting cash should be added back to the value of the operating assets to arrive at firm value

מה שהפתיע אותי בציטוט הזה הוא שבמונח תשואות שוק "market rates" הוא מתכוון לתשואות של אג"ח ממשלתי. כלומר לפי דעתו כל עוד שהמזומן העודף (אני אפילו מקל מעט – כי הוא התייחס למזומן הכולל ולא רק העודף) מניב תשואות שהן מעט מעל התשואה חסרת הסיכון (אג"ח מדינה לזמן קצר בדוגמא שהוא הביא) לא ניתן להתייחס למזומן כ"מזומן מבוזבז".

אז נכון, דמודארן מדבר על השווי שצריך לייחס למזומן והפוסט הזה מדבר על השימוש האופטימלי למזומן העודף – לא בדיוק תפוחים לתפוחים. אבל עדיין ההשוואה הזו לתשואה על אג"ח מדינה נראית לי תמוהה. ופה אני רוצה לחזור לדוגמא התאורטית של חברת "ערך ארץ בע"מ". משקיע שבחר להשקיע בחברה בתחילת השנה הראשונה, השקיע בחברה שהתשואה שלה על ההון היא 20%, לאחר 5 שנים שבהן החברה לא השתנתה באף אספקט תפעולי – הוא מוצא את עצמו עם תשואה על ההון של 10% – כלומר התשואה שלו על ההון ירדה ב50%. מצד שני אם החברה הייתה בוחרת לחלק את המזומן העודף חזרה למשקיעים (בכל סוף שנה לדוגמא), התשואה על ההון הייתה נשארת קבועה!

ולכן, אם נחזור רגע למונח "מזומן מבוזבז" – אני אומר שלפי ראייתי כל מזומן עודף שלאורך זמן לא מנוצל כדי לייצר תשואה דומה לזו הממוצעת של העסק התפעולי – הוא "מזומן מבוזבז" ועל כן ראוי שיחולק למשקיעים בחזרה. לאחר שמשקיע עשה את הבחירה להשקיע בחברה שמציגה רמת תשואה מסוימת – כל אגירה ממושכת של המזומן העודף מצד החברה מבלי שהיא משתמשת בו לצורך צמיחה (אורגנית או ע"י רכישות) או לחילופין משקיעה אותו ברמת תשואה דומה לזו שהיא מציגה מתפעול (מן הסתם לא הגיוני – עקב סיכון גבוה) נחשבת כפגיעה במטרת ההשקעה הראשונית. ההגיון בדבריי מבוסס על הרעיון שמשקיע בעצם בוחר את רמת התשואה הרצויה לו בזמן הקנייה של המנייה. במידה והחברה לא יכולה להמשיך ולספק לו את אותה רמת תשואה, חלוקה חזרה של הכסף תאפשר לו לחפש לעצמו חלופות אחרות להשקעה ברמת התשואה הרצויה.

הסיפור שלנו לא נגמר פה, ושאלת "חלוקת המזומן העודף למשקיעים – כן או לא?" היא לא רק עניין של שמירה על התשואה. כמשקיע, אני משוכנע שחלוקת מזומנים עודפים היא גם דרך להפוך את המנייה להרבה יותר אינְבֶסטַבִּילית (או בתרגום חופשי – "מעוררת השקעה"). הסיבה הראשונה והטריווילית ביותר לזה היא כמובן עצם החלוקה, ידוע למשל, מהרבה עבודות מחקר בנושא, שפסיכולוגית – משקיעים אוהבים דיבידנדים ועל כן הם מוכנים לשלם פרמייה עבור מניות שמחלקות אותם. דיבידנדים למרות שתאורטית אין להם אפקט כלכלי אמיתי (מבלי להיכנס לשיקולי מס) נתפסים כמעין הצהרת כוונות לגבי חוסן החברה ורווחיה. לכן כאשר חברות ללא עבר של חלוקת רווחים, מכריזות על כוונתן להתחיל ולחלק  (לדוגמא – ע"י קביעת מדיניות דיבידנד), השוק בדר"כ מקבל את זה בצורה חיובית והמנייה מגיבה בעליות. העניין אף מתעצם כאשר מדובר בדיבידנד מיוחד וחד פעמי, והשמחה בשוק בעקבות אירוע שכזה היא בדר"כ כפולה ומכופלת. אבל לחלוקת מזומן יש השפעות חיוביות נוספות על משקיעים פוטנציאלים גם מעבר לעצם החלוקה, לצורך המחשה, בואו ונעבור על דוגמא מספרית נוספת.

ההשפעת חלוקת המזומן העודף על מטריקות הערכת השווי

בואו ונקח לדוגמא חברה בשלה (שאינה מציגה צמיחה) ובעלת רווחיות יציבה עם הנתונים הבאים:

  • שווי שוק – 82 מיליון ש"ח
  • שווי נכסים (מאזן) – 128 מיליון ש"ח
  • הון עצמי – 108 מיליון ש"ח
  • חוב כולל – 20 מיליון ש"ח
  • מכירות שנתיות – 200 מיליון ש"ח
  • רווח נקי שנתי מייצג – 8 מיליון ש"ח

כעת בואו נניח שמתוך ההון העצמי, 46 מיליון ש"ח הם מזומן עודף שמושקעים בניירות ערך. הרווח השנתי הממוצע שמניב המזומן העודף (תיק ניירות הערך) הוא 1.5 מיליון ש"ח, שאר הרווחים של החברה (6.5 מיליון ש"ח), מגיעים מפעילות הליבה של החברה. לפני שנמשיך – בואו ונסכם את הנתונים לטבלה הבאה:

מסיכום הטבלה ניתן לראות שהתשואה על ההון שמציגה החברה היא 7.4%, התשואה הזו מורכבת משילוב התשואה על המזומן העודף – 3.2% והתשואה של פעילות הליבה 10.7% (שחושבה על ההון העצמי הכולל פחות המזומן העודף). כלומר במקרה זה, התשואה שמניבה השקעת המזומן העודף נמוכה פי 3 מזו שמניבה פעילות הליבה של החברה. כעת בואו ונניח שהחברה מחליטה למכור את תיק ניירות הערך שלה ולחלק את כל התמורה למשקיעים כדיבידנד, הטבלה הבאה מציגה את התוצאה:

מההשוואה בין שתי העמודות ניתן לראות את השינוי במטריקת התשואה על ההון, לפני החלוקה היא הייתה 7.4% ולאחריה היא עלתה בקרוב ל50% לרמה של 10.7%.  אבל השינוי הזה הוא לא הדבר היחיד שיעניין את קוראי הדוחות ומעריכי השווי, שימו לב גם לשינוי הדרסטי שחל במכפילי השווי. מכפיל הרווח שלפני החלוקה עמד על 10.3 עומד לאחריה על 5.4 ומכפיל ההון שעמד על 0.76 ירד גם הוא משמעותית וכעת עומד על 0.57. בואו ננסה רגע להתמקד בשינוי הבאמת קיצוני הזה במכפילי הרווח, ירידה כזו במכפילים היא דוגמא מושלמת לכך שחלוקת מזומן עודף יכולה להיות פעולה "מעוררת השקעה". אני משוכנע שכל משקיע שיסתכל על שתי הסיטואציות האלה (לפני ואחרי) יחשוב שהחברה כפי שהיא נראית אחרי החלוקה היא אטרקטיבית הרבה יותר. מניית החברה, שעד היום אפשר שהתעלמו מקיומה, יכולה פתאום לקפוץ בכל מני סקירנרים של Value וכך להופיע ברדארים של מחפשי מציאות למיניהם. כל זאת אגב – למרות שבכל מה שקשור לתפעול העסק (מכירות, רווח גולמי וכו') לא קרה שום שינוי והחברה ממשיכה להציג את אותם הביצועים.

אז נכון, כל הסיפור הזה לא ממש בא בחינם, קודם כל החברה שאחרי החלוקה מרויחה פחות (18.7% פחות ליתר דיוק), אבל המשקיעים שאגב בעת חלוקת הדיבידנד קיבלו חזרה יותר מ50% משווי השקעתם, יכולים להשתמש בכסף הזה כדי להשקיע בחברות אחרות ועל הדרך גם להרוויח פיזור יותר טוב. מה שעוד נפגע לפחות למראית עין – זה המינוף, ניתן לראות בטבלה שעד לפני החלוקה החברה פעלה במינוף של 15.6% וכעת המינוף שלה עלה ל 24.7%. אבל כל עוד מדובר במינוף בסדר גודל כזה אני חושב שזה יותר חיובי מאשר שלילי, אני לא רוצה להכנס לכל מיני מודלים תאורטים של מהו מבנה הון אופטימלי אבל די ברור שחברה שיותר מ75% מהנכסים שלה ממומנים ע"י הון עצמי לא נחשבת מסוכנת. הרבה יותר מסוכנת לטעמי היא העובדה שכל המזומן הזה שוכב לו שם במאזן – מי יודע מה יעלה בגורלו…

לפני שאסיים, אני רוצה לחזור לפסקה הראשונה ולהזכיר לכם שהפוסט הזה נכתב מנקודת מבטו של המשקיע הקטן, לצערי, ברב המקרים טובת המשקיע הקטן היא לא מה שעומד בראש סדר העדיפויות של בעלי השליטה ומנהלי החברות, ולכן "מזומן עודף" בהרבה מאד מקרים פשוט ממשיך ונשאר עודף. ברב המקרים, בעלי השליטה והנהלות החברות, יעדיפו לשמור על הכסף בקופה – פשוט כדי לא להתחלק בו עם המשקיעים ולא חסרות דוגמאות של חברות שהחזיקו ביתרת מזומן גבוהה ונמחקו מהמסחר ע"י הצעות רכש של הבעלים. בנוסף, תחושת הביטחון שמזומן עודף מעניק להנהלת החברה בזמן משבר יכולה להיות מאד ממכרת גם אם היא לא תמיד רציונלית. הנהלות מטבען מאד לא אוהבות גיוסים (של הון או חוב), וניתן להניח שהחשש שאולי איכשהו ומתישהו החברה תזדקק למזומן ותאלץ לפנות לשוק כדי לגייס אותו בעלות גבוהה ובעמדת נחיתות, מונעת מהם לעשות את הדבר הנכון. באופן תיאורטי, חברות שמחזיקות מזומן רב במאזן עלולות גם למצוא את עצמן כמטרה מועדפת להשתלטות, אבל אצלנו בארץ, כאשר להרבה מהחברות יש בעלי שליטה שמחזיקים ברב המניות – הנהלות החברות יודעות שסכנת השתלטות לא קיימת, ולכן לא מזדרזים לחלק את הכסף בחזרה.

אז איך בכל זאת ניתן להשקיע בחברות האלה? כלומר מהי הדרך הכי נכונה לבצע הערכת שווי לחברה "דוגרת"? הדרך הנפוצה והסולידית יותר היא להעריך את שווי הפעילות של החברה ואז להוסיף לה את המזומן העודף (עם או בלי דיסקאונט – ראו חלק א'), דרך נוספת היא להעריך את שווי החברה בהנחת חלוקה של המזומן העודף, אבל מכיוון שאין שום וודאות שחלוקה כזו אכן תתרחש – מדובר באפשרות ספקולטיבית מאד ולכן לא מומלצת. אני חושב שכמו תמיד, האמת נמצאת באמצע, ושראוי להתייחס לאלמנט המזומן העודף בחברות "דוגרות" כאלה כסוג של אופציה, כלומר, להבין שבכל עסק כזה טמונה האפשרות שמתישהו הכסף הזה יחולק ויציף ערך, במידה והמחיר של של העסק נראה אטרקטיבי מספיק עוד לפני החלוקה, אנו בעצם מקבלים בחינם את האופציה של הצפת הערך במקרה שיום אחד המזומן הזה יחולק.

טוב, כעת אני רוצה לסכם את המסקנות העיקריות שאליהן הגעתי בפוסט הזה:

  1. עודף מזומן שהתשואה שהוא מייצר לאורך זמן, רחוקה משמעותית מזו של העסק התפעולי הוא "מזומן מבוזבז" וראוי שיחולק למשקיעים.
  2. "מזומן מבוזבז" – במידה והוא מהווה חלק משמעותי מההון , עלול לגרום לחברה להראות יקרה ולא אטרקטיבית להשקעה, חלוקה של המזומן הזה תעשה פלאים למטריקות הערך הנפוצות (כמו תשואה על ההון, מכפיל רווח, מכפיל הון, מכפיל מכירות ועוד) ותהפוך את המניה לאטרקטיבית יותר בעיני המשקיעים.
  3. בדיוק כשם שמינוף גבוה מדי הוא בעייתי – גם מינוף נמוך מדי יכול להוות בעיה.

עד כאן עם הסיפורים התאורטיים לגבי "מזומן עודף", בחלק הבא – אני מתכוון להתחיל ולכתוב על ה"דוגרות הגדולות" אצלנו במדד היתר, אחת מהדוגרות האלה היא החברה מהדוגמא האחרונה (לפני החלוקה כמובן) שהמניה שלה נסחרת בת"א ואני אפילו מחזיק בה, אני בטוח שדי פשוט יהיה לגלות במי מדובר אבל בכל זאת בין הפותרים נכונה תורגל חביתת עין משתי ביצים.

||

test 123